”חלק מהעידוד הכללי בשיקום היה הרצון העז לחיות ולהשתקם”
הסופר והמשורר מוטי לוי מנס ציונה תיעד את היום שבו לקה באירוע מוחי במילות שיר, שהשתתף בתחרות ארצית לשירים וסיפורים בקרב יוצרים עם מוגבלויות
הסופר והמשורר מוטי לוי, שהוגדר על ידי הרופאים כנס רפואי ומאז לא מפסיק לכתוב: ספרים, שירים ותסריטים, לא ישכח לעולם את היום לפני שש שנים, שבו לקה באירוע מוחי קשה מאוד, שפגע בחלק גדול מיכולותיו המוטוריות. את האירוע המוחי הקשה הוא תיעד במילות השיר "חלום לא, מציאות כן", שהשתתף ב"מוסיפים על האור" מספר 8 - תחרות ארצית לשירים וסיפורים בקרב יוצרים עם מוגבלויות.
הכרזת הזוכים והזוכות בתחרות "מוסיפים על האור" התקיימה לאחרונה באולם ספי ריבלין קרית השרון בנתניה. את האירוע החגיגי הנחה אמן מספר הסיפורים ג’קי לוי. המשוררת מיכל סנונית, הסופרת שרה אהרוני, הסופר והמשורר בלפור חקק, יו"ר ועדת השיפוט של התחרות, והסופר, העורך והמו"ל יאיר בן־חיים, הבעלים של הוצאת חדרים, כיבדו את האירוע, והשתתפו בו הזמרות והמוזיקאיות מירי אלוני ורחלי וולשטיין והזמר והמוזיקאי מאיר ברבי שביצעו את השירים שהגיעו לגמר התחרות. השחקנית ומספרת הסיפורים ענת בר נוי הקריאה את הסיפור שהגיע למקום הראשון.
מוטי לוי מתאר את הרגע שבו קיבל שבץ מוחי: "ניגשתי לטסט לרכב, ושטף הדיבור נהיה מואט. חבר ילדות שהוא מנהל מכון הטסטים העיר לי על כך, ובעצה איתו נסעתי לבית החולים הקרוב קפלן ברחובות לקבלת טיפול רפואי. בדיעבד נאמר לי שהחניתי את הרכב בחניה באלכסון, והגעתי בכוחות אחרונים למיון. במשך כחודש הייתי מאושפז בטיפול נמרץ ובמחלקה הנוירולוגית בבית החולים קפלן. ידי השמאלית ורגלי השמאלית השתתקו בעקבות פגיעה מוחית בצד ימין במוח שהשלכותיה הן על צידו השמאלי. בהתחלה הרגשתי חולשה בפלג גוף שמאל עד כדי שיתוק. במיון עשו לי בדיקת סיטי כדי לבדוק האם אין דימום, ומיד לאחר מכן קיבלתי מדלל דם. זאת משום שאיבחנו קריש דם חוסם באחד העורקים המזינים את מוחי. לצערי, רק שישה אחוזים מכל מי שמקבל מדלל דם מפתח דימום בראש, וזה מה שקרה לי. למזלי, הדימום נפסק ונספג במוח".
מוטי לוי עבר שיקום בבית לווינשטיין, שכלל מאות שעות פיזיוטרפיה, ריפוי בעיסוק ומגוון טיפולים נוספים כולל בבית החולים תל השומר. למרות שכיום הוא נזקק לסיוע ומתקשה בתפעול ידו ורגלו השמאליות, שבו אליו רוב יכולותיו והוא נעזר להליכה במקל ואף נוהג תחת מגבלות ברכב נכים. בשנים האחרונות הוא מטופל במחלקה הסיעודית של בית החולים הגריאטרי גולדן קייר בנס ציונה.
מוטי לוי, בן 64 מנס ציונה, הוציא לאחרונה סינגל חדש בשם: "הדרך לאושר" שנכתב על מחווה רומנטית, שעשתה עבורו בת זוגו לשעבר לפני 15 שנה. לפני כחצי שנה הכיר מוטי לוי את המוזיקאי, היוצר והמעבד המוזיקלי ניר בכר, שמשתף איתו פעולה בפרויקט מוזיקלי שבמסגרתו הוא מלחין, מפיק, מעבד מוזיקלית ומקליט שירים של מוטי לוי, כולל שיתוף פעולה עם מוזיקאים ומוזיקאיות נוספות המבצעים את שיריו. עד כה הוקלטו במיזם מוזיקלי זה השירים "הדרך לאושר", שאותו שרה יעל מגל, ו"אמא", שאותו שר ניר בכר.
לסינגל "הדרך לאושר" בביצוע של יעל מגל, לחן והפקה מוזיקלית - ניר בכר:
https://www.mysong.co.il/item/2303
מאז ומתמיד הוא עסק בכתיבה: פרוזה, שירה, אקטואליה וספרות מתח. הוא כותב שירים וסיפורים מגיל 14, ובמשך השנים הוציא לאור כמה ספרים ובהם "נער עצוב" - רומן על חיי נעוריו בשכונה. לאחרונה יצא לאור, אחרי שלושה ספרים דיגיטליים, "פטריוטים מחוץ לגבולות" (הוצאת ניב) - ספרו החדש הכולל שלושה סיפורים מרתקים ונועזים על פטריוטים ישראלים בחו"ל. לפני מספר חודשים הגיע מוטי לבית הנשיא, ובפגישה עם נשיא המדינה יצחק הרצוג העניק לו עותק מספרו "פטריוטים מחוץ לגבולות" ואף זכה לברכתו.
לטענתו, הטיפול המסור של המטפלים השונים בגולדן קייר סייע לו בשיקום הפיזי, כשמטפלת רוחנית בשם יעל סייעה לו לקדם את היצירתיות ובזכותה חזר לכתוב. בימים אלו הוא מתמקד בעיקר בכתיבת שירים. לכן הפסיק זמנית את כתיבת 5-4 ספרי פרוזה שהוא מתכוון להוציא לאור בעתיד. בנוסף הוא אספן גדול מאוד של בולים, ויש לו אוסף ענק הכולל 60-50 אלף בולים מרחבי העולם.
מוטי לוי, אב לשתי בנות נשואות וסבא לשני נכדים קטנים, מודה כי למרות שהוגדר על ידי הרופאים כנס רפואי, "השיקום שעברתי והרצון שלי הביאו אותי ללכת קצת עם מקל, להמשיך לדבר ואפילו לנהוג. בני המשפחה הקרובה והרחוקה שלי היו לצדי בתחילת המחלה ולאורך השיקום בבית לוינשטיין, עודדו אותי בצורה מעוררת כבוד ולא נתנו לי הרבה הזדמנויות להישאר לבד. חבריי המקסימים לא שכחו אותי לרגע, והגיעו לעודד אותי בצורה מעוררת כבוד והערכה כל זמן שיכלו בבית חולים וגם בבית לוינשטיין".
בימים הראשונים בתחילת השיקום הוא התחיל להשקיע מאמצים רבים. "לעולם לא אשכח משפט של אבי ז"ל, שעד היום חרוט בזיכרוני: ’אין דבר כזה קשה, בני. קשה יש רק בלחם’. חלק גדול מהטיפולים היו קשים וכואבים, אבל נשכתי את השפתיים וסבלתי בשקט את הכאב. ללא ספק, חלק מהעידוד הכללי בשיקום היה הרצון העז לחיות ולהשתקם. כמובן אני חייב לציין את הרצון והחשק מכול הלב של המטפלים ואת הנתינה שלהם ללא תנאי וללא גבולות בחיוך ובכיף. הרגשתי כיצד המטפלים מאושרים מאוד לראות מעט התקדמות של המטופל. מעט חיוך ועידוד למטופל הם זריקת עידוד למטופלים לעידודם ולאושרם. הבעיה היא שהרבה אנשים במחלקת האשפוז לא מתאמצים לעשות תרגול של משימות".
מוטי זוכר שברוב הזמן של שהייתו במחלקת האשפוז היו לו עם עצמו שיחות גורליות ורציניות ולפעמים ויכוחים רציניים עם עצמו, "אבל כל הזמן אמרתי לעצמי בלחש: ’מוטי, תמשיך להילחם ואל תתייאש אפילו לרגע’. היו לי הרבה רגעים של התרגזויות על כל מיני דברים שהתרחשו ביום ובלילה עם הצוות הרפואי, אבל מצבים אלו היו רגעיים וחולפים. לא נתתי לעצמי את התענוג להתייאש, ותמיד אמרתי לעצמי שזה יעבור. בעזרת חוש ההומור המיוחד שלי הצלחתי להחזיק את הראש מעל המים ולחייך. ההצלחה לא תדפוק על דלת ביתך, ותמיד אתה צריך לשאוף ולהתאמץ ולנסות להגיע להצלחה. כשאתה סופג בבית דברים חשובים כאלה זה מחלחל עמוק לנשמה ולאופי שלך".
במשך כל זמן שהותו בשיקום בבית לויינשטיין הוא שאף להתקדם ולהוכיח לעצמו שהוא יכול ומסוגל לכל משימה. "הרגשתי שהמוטיבציה והרצון העז שלי להצליח מעודד את המטפלים המקצועיים שלי וגורם להם לעבוד איתי בחשק עז וברצון לראות אותי יום אחד משוקם עם חיוך. הרגע אולי הכי מאושר שלי בשיקום היה הורדת הזונדה. באותו יום התנהלתי במחלקה באושר ובשמחה. הרגשתי כאילו בורא עולם שולח אותי לתחנת דלק ואומר לי: ’מוטי, אתה רשאי למלא 98 אוקטן להמשך המסלול שלך’. לאחר שמכל הדלק התמלא זה נתן לי יותר מוטיבציה, שדירבנה אותי לעשות יותר למען הצלחתי בדרך להחלמה. לא פחות חשוב מזה היה עבורי שמשפחתי וחבריי יהיו מאושרים ושמחים להצלחתי המדהימה ומעוררת הכבוד".
למוטי לוי, המהווה מודל לחיקוי עבור אנשים רבים שנקלעו למצבים רפואיים לא פשוטים, יש תובנות רבות עבור אנשים אחרים. "אחרי השבץ שעברתי התכונה הכי חשובה שלי - להציב מטרה מול עיניי - קיבלה זריקת עידוד גדולה. מאז אני משתדל להציב מטרות, לפעמים קטנות ולפעמים גדולות, אבל כאלה שניתנות למימוש. אפשר להוציא מהמצב את המיטב ואסור לשקוע במרה, כי זה לא נותן דבר. עם קצת רצון עזרה מהמשפחה, מחברים וממטפלים אפשר להתקדם בשיקום ולהצליח בתהליך ההחלמה. ככל שהמצב הפיזי והנפשי ישתפר, אפילו בקצב איטי, זה יגרום לאושר לאנשים רבים מסביבכם".
