סיפור השראה: כרמית לוי מראשל”צ ועד למרכז האמנות החשוב בשנגחאי
מדי פעם צצה דמות אמנותית שמצליחה לחצות את גבולות המקום שבו צמחה, ולפלס לעצמה דרך אל במות רחוקות, תוך שהיא משמרת את הרגישות והייחוד האישי. כרמית לוי, אמנית ישראלית שמקורה בראשון לציון, היא עבורי דוגמה חיה לתופעה נדירה זו
רגע נדיר באמנות ישראלית
מדי פעם צצה דמות אמנותית שמצליחה לחצות את גבולות המקום שבו צמחה, ולפלס לעצמה דרך אל במות רחוקות, תוך שהיא משמרת את הרגישות והייחוד האישי. כרמית לוי, אמנית ישראלית שמקורה בראשון לציון, היא עבורי דוגמה חיה לתופעה נדירה זו. בעוד מרבית האמנים נאבקים שנים ארוכות כדי לזכות בתשומת לב בינלאומית, לוי הצליחה, בזכות שפה ויזואלית אותנטית ונוכחות סוחפת, להגיע אל אחד המרכזים החשובים של האמנות העכשווית – מתחם M50 בשנגחאי.
כמבקר אמנות, הזמנתי את עצמי למסע בעקבות עבודתה, והמסע הזה מגלה לא רק את כוחן של יצירותיה, אלא גם את הסיפור האנושי והתרבותי שמקופל בתוכן.
משורשים מקומיים לנוף עולמי
ראשון לציון, עיר פרברית לכאורה, איננה בהכרח המקום הראשון שבו הייתי מצפה להתגלות של שפה אמנותית עזה כל כך. ובכל זאת, דומה שמשם, מתוך שכונות שגרתיות וסביבה עירונית יומיומית, לוי סללה לעצמה דרך אל בימת העולם. מעניין לראות כיצד בחלק מעבודותיה המוקדמות משתקף עולם זה: חצרות קטנות, בנייני מגורים, זיכרונות ילדות ואלמנטים שנעים בין המוכר למיתולוגי.
אבל כרמית לוי מעולם לא הסתפקה ב"אומנות מקומית". כבר מן הרגע הראשון ניכר בה רצון לפרוץ את המסגרת, להעניק לדימויים הביתיים משמעות אוניברסלית, ולהפוך אותם למטאפורות של זהות, זיכרון וחיפוש.
המפגש הראשון עם יצירותיה
האינטואיציה הראשונה שלי כשהתקללתי בעבודות של לוי – הייתה של אמנות שנכתבת בגוף ובזיכרון לפני שנכתבת ביד. השימוש שלה בטקסטיל ובחומרים יומיומיים נראה פשוט, כמעט ביתי, אך תוך רגע הוא מתהפך למרחב טעון, כמעט פולחני. היא יודעת להחזיק בין ידיה את עמל היומיום – פיסת בד, פיסת עץ, צילום ישן – ולהפוך אותו לנוף רגשי המבקש הקשבה.
עבודותיה מצליחות לייצר סוג של אינטימיות עם הצופה. הצופה אינו רק מביט – הוא נשאב פנימה. בין אם מדובר במיצב רחב־היקף ובין אם בקולאז’ קטן, הנוכחות מרגישה מוחשית מאוד, כביכול נבנה מרחב שבו הזיכרון האישי של האמנית הופך להיות גם הזיכרון שלך.
המעבר אל סין – משמעות אמנותית
הבחירה להזמין אמנית ישראלית למתחם האמנות M50 איננה טריוויאלית. סין היא זירה תוססת, רוויה באמנים מקומיים, והקרבה שלה לעולם המערבי נשקלת בעין ביקורתית. ובכל זאת, דווקא שם מצאה לוי את המקום הנכון להעלות את יצירותיה בפורמט רחב.
העבודות שלה, שנטועות בישראליות מאוד ומספרות גם על מציאות חייה כאישה מזרח־תיכונית, מתכתבות היטב עם רוח התקופה בשנגחאי: עיר של ניגודים, אינטנסיביות, זיכרון והווה מתנגשים. כשהבנתי שהיצירות שלה מוצגות דווקא שם – לא הופתעתי. היה בכך היגיון אמנותי עמוק: השפה שהיא מביאה אינה תלויה במיקום ספציפי; היא מסוגלת להדהד בכל מקום שבו יש קהל נכון שידע להיפתח אליה.
כוחו של חומר, כוחו של סמל
כאשר אני מנסה לנסח לעצמי מהו סוד הקסם של עבודות לוי, נדמה לי שהתשובה טמונה באיכותו של החומר. היא אינה מתביישת להשתמש בחומרים פרוזאיים, כאלה שהעין רגילה לפסוח עליהם – בד ישן, צילום משפחתי דהוי, או פיסות עץ זולות. אבל היא מטעינה אותם במטען רגשי ותרבותי חדש.
מי שמביט מקרוב מגלה שגם התפר הכי זניח, או הכתם הקטן ביותר על הבד, הופך אצל לוי לאמירה שלמה. כאילו היא מראה לנו במודע שדווקא המיותר, הבנאלי, הוא זה שיש בו חיים שלמים.
כמבקר, זהו המקום שבו עבודתה נתפסת בעיניי כקול ייחודי: לוי חותרת תחת מוסכמות של יופי או "אמנות גבוהה" ודווקא מתוך היומיומי והנשכח היא בונה שפה מורכבת, רבת רבדים ומשמעות.
האוניברסליות שבאישי
בביקור בתערוכה בשנגחאי הבחנתי שוב כיצד האישי מתגלה כקטגוריה אוניברסלית. סינים, מערביים ותיירים מכל העולם שיעמדו מול עבודותיה אינם זקוקים להכיר את ראשון לציון או את סיפורה האישי של לוי כדי להתרגש. הם מזהים בה שפה ויזואלית שמדברת על זהות, בית, שבריריות אנושית והתעקשות על משמעות.
אני זוכר במיוחד מבקרת מקומית שהתבוננה בעבודה של לוי שעה ארוכה. לאחר מכן אמרה באנגלית רצוצה: "זה כאילו היא מדברת על הבית שלי, למרות שמעולם לא הייתי בישראל". זהו בעיניי שיא ההצלחה: כשהיצירה מצליחה לגעת באדם מבחינה קיומית, גם מבלי לחלוק איתו את אותו ההקשר התרבותי.
ביקורת אמנותית – מה עוד נדרש?
אך לא הכול מושלם. בעיניי, חלק מהעבודות של לוי עדיין נושאות עימן עודף פשטנות ברמה הפורמלית. לעיתים היא נשענת על דימוי חזק מובן מאליו, שעלול להחליש את הרבדים העמוקים יותר. הייתי שמח לראות אותה לוקחת סיכונים גדולים יותר – גם טכנית, גם תֵמאטית.
ובכל זאת, דווקא מגבלות אלה מלמדות על אמנית הנמצאת בעיצומו של תהליך התפתחות. זהו הרגע שבו היא מתגבשת, מגדירה מחדש את שפתה. אם היצירה הנוכחית היא תחילת הדרך הבינלאומית שלה, הרי שהעתיד עוד צופן בשורות מרתקות.
שנגחאי – תחנה או פסגה?
בניסיון לפרש את המשמעות של התערוכה הנוכחית, איני רואה בה פסגה חד־פעמית אלא דווקא תחנת ביניים משמעותית. בתחנה זו לוי מוכיחה את יכולתה לעמוד בקנה אחד עם אמנים בינלאומיים ולהתקבל בזירה החזקה ביותר. אולם, זוהי רק יריית פתיחה למסע בינלאומי שיכול להמשיך לערים נוספות – ברלין, ניו יורק ואולי גם טוקיו.
החשיפה הזאת מעניקה לה לא רק יוקרה אלא גם הזדמנות להמשיך לשכלל את שפתה ולהציב לעצמה אתגרים חדשים.
סיכום – בין השראה לדרך מתמשכת
כאשר אני מתבונן על מסעה של כרמית לוי מראשל"צ ועד לחלל המרכזי של שנגחאי, אני רואה לא רק הישג אישי אלא סיפור השראה רחב בהרבה. זהו סיפור על אמנית שלקחה את עולמה המקומי, חיברה אותו למציאות הגלובלית, ובאמצעות כוח היצירה הפכה לגשר בין תרבויות.
מבחינתי, כאיש ביקורת, העבודה שלה מוכיחה שאמנות אינה רק "קישוט" אלא שפה עמוקה שמוצאת לה מאזינים גם במקום הרחוק ביותר מנקודת המוצא.
ומה שהופך את סיפורה למרגש במיוחד הוא שכרמית לוי לא צעדה בדרך הזו לבד. היא לוותה לאורך כל המסע על ידי האוצר אייל בן סימון, שזיהה את הפוטנציאל הייחודי והוביל אותה בביטחון אל הבמות הגדולות. לצידו עמדה גם קהילת ארטמה, קהילה שראתה בה מאז תחילתה אמנית בעלת בשורה, עודדה אותה, נתנה לה אוזן קשבת ובמה ראשונית.
בסופו של דבר, זהו סיפור בעל שלושה צדדים: הכישרון של אמנית אמיצה, התמיכה של אוצר מנוסה, והחיבוק של קהילה תוססת. שלושתם יחד מהווים את הקרקע שממנה צמחה לוי, שלקחה את הצעד האמיץ מישראל הקטנה אל לב ליבה של סצנת האמנות העולמית.
קרדיט לתמונה: אייל בן סימון
| דברו איתנו ב | |
| רוצים עוד פרטים? כנסו! | |
