מי צריך מוזיאונים?!
אתמול בערב נפתחה בתיכון ברעות התערוכה שמסכמת את לימודי מגמת האמנות. יצירתיות, מחאה, כאב אישי ואמירות פוליטיות ואחרות, היו הבסיס הרחב לטיפול אמנותי ברגשות ובמבט האנושי על החיים בכלל ועל אלו האישיים בפרט. מדהים איך דור המחשב בחר דווקא באמצעים הקלאסיים במיצגים הפלסטיים שלו.
מוזיאון יכול להיות כל קיר. אפילו כזה של בית ספר. כי למען האמת, מה שחשוב זה לא האיפה, אלא מה. תערוכת סיום הפרוייקטים של תלמידי י"ב במגמת אמנות בתיכון מכבים- רעות, נפתחה היום (ה’ 23.3.06) בין כתלי בית הספר. התערוכה תשאר על כנה עוד כשבוע ומי שלא הגיע לפרימיירה מוזמן להגיע בשעות הפעילות ולהסתובב בין העבודות.
יש יצירות מרשימות יותר ויש פחות. מה שבולט בתערוכה הזו, כמו באלה שהוצגו גם בשנים קודמות, זו היצירתיות. מגוון הנושאים שמטופלים דרך הזוית האמנותית הוא למעשה אין סופי. היו מי שבחרו לטפל בבעיות היום יום, כמו מיכל רוסו שבחרה לטפל בעולם הזקנים בחברה. אמה אדמס בחרה להציג את חייה מנקודת מבט אישית ועוד. היו מי שבחרו לטפל הנושאים חוייתיים. כמו ליאת בר איל שבנתה מיצג "נקמת ילד קטן" בהשראת השואה, או תום פורת, להבדיל, שבחר דווקא לטפל באמנות עצמה כגורם המעביר רגשות, במיצג "האמנות יוצאת למסיבה". אחרים בחרו בעניינים של מבט פילוסופי על העולם העכשווי.
התובנה שלכל סיטואציה יש יותר מנקודת מבט אחת, באה לידי ביטוי בעבודתו של נועם רגב שבאמצעות זויות צילום שונות נתן מימד שונה לאותה הסיטואציה. כבסיס לצילום נלקחה סיטואציה עכשווית מאוד של עצורים פלסטינאים במחסום צהל"י. מבט על החברה המקומית, פה ברעות- מכבים, ניתן היה לקבל בעבודתה של נועם ויינברג. טענתה הבסיסית היא שרעות- מכבים אינה אלא בועה המנותקת מהסביבה הקשה האופפת אותה.
האמנות והמחאה הם כמעט תאומים סיאמיים. כך, עשתה מאיה ונדל שימוש בבקבוקי הקוקה קולה כדי למחות על השתלטות הפרסום על האנושות באשר היא. ונועם גשלר טיפלה בצרות העין האנושית בהתייחסותה למראית העין, במיצג של פנים אמיתיות מול פני המסכה. ובלי פוליטיקה אי אפשר: רעות רב הון טיפלה בלטישת העין וזויות המבט השונות על ארץ ישראל. בצפונות הלב והנשמה האנושיים טיפלו שפריר שור במיצג "לאן נעלמה התמימות" , ושי סקיטל שבנה מיצג חברתי-עכשווי אופטימי ביחס לעימות הפלסטיני- ישראלי. ובלי עירום, אי אפשר. אבל במקום מוצנע, מאחורי פלדלת חצי פתוחה, המיצג של טל גינזבורג "על הבושה" שמטפל במושג דרך העירום הישיר.
וכל שנסקר עד כה, היה רק חלק קטן מתוך עשרות מוצגים ומצגים. ובעניין זה רק הערה קטנה אחת: כיצד זה יתכן שבדור המסנג’ר והאיי-סי-קיו, בדור של האקרים ומשחקי מחשב, לא היה ולו מיצג אחד שטיפל בנושא זה משום זוית? ואפילו לא עשה שימוש במחשב ויכולותיו כדי להעלות רעיון אמנותי. התשובה נמצאת ככל הנראה באחת העבודות, זו של טל נבות שאמירתו היתה געגוע דווקא לאמנות הקלאסית.
