מרק-אש / חוויותי מהשכנה סוליקה
חרירה או מרק-אש שכשמו כן הוא, מקורו במראקש ומשחק המילים של עבדכם הנאמן משלב את שמו, מוצאו וחריפותו. אז לעדיני חיך ורגישי קיבה, ראה הוזהרתם, אל תנסו את זה בבית.
את המרק-אש או בשמו האותנטי, חרירה (קטניות לפי גירסה ויקיפדית ו"מרק הנפש" על פי גירסה קדמונית) הכרתי עוד בהיותי ילד כאשר כל המשפחה (ובלי עין הרע, כמו כל משפחה ללא הפסקה מגרבית ממוצעת) המתינה מידי שישי בערב בקוצר רוח שאליהו הקטן, בנה של סוליקה השכנה יביא את השי השבועי אותו מכינה השכנה היקרה מידי ערב שבת חורפית, קערה של המרק המופלא ההוא.
לסקרנים רק אבהיר שמקור המרק הינו מנהגם מימים ימימה של תושבי מרוקו מטנג’יר בצפון, בואכה האוקיאנוס האטלנטי, דרך הרי האטלס המושלגים ואיפראן השוויצרית ועד הסהרה בדרום, לפתוח את ימי צום הרמאדן בקערת מרק-אש מהבילה וחריפה כדבעי. אומרים שזה בריא ומשביע ובעיקר כיף. ומה שטוב למוסלמים, טוב ליהודים וכך החרירה עשתה עליה עם המופלטות והחריימה.
ונשוב לאליהו הקטן. עוד בטרם פגשה תחתית הקערה במפת השולחן והופ! והחרירה היתה כלא היתה. ואליהו הקטן עם הקערה הנקיה ולא ממים, אץ רץ לסוליקה אמו לספר לה על משפחת המופלאים שגירדה כל גרגיר חומוס ועדש קטן. לך תסביר לאליהו שזה לא הרעב, זו החרירה. ומאז מפעם לפעם רדפוני חלומות של טרם שחר בהם ראיתי אותי ממתין בסבלנות אין קץ ליד גדר ביתה של סוליקה בתקווה שאליהו הקטן יגיע. בבוקר הייתי מתעורר ומבין שהחלום פג ושאין ברירה, אצטרך להסתפק במרק הבצל של אוסם ותלמה.
לחרירה אחים שלי, אין זמן ואין עת למרות שהיא בשרית. היא טובה לטריפה בערב, בצהרים ואפילו ב 7 בבוקר. כן, כן 7 בבוקר. לפני מס’ שנים בטיול שורשים מאורגן נחתנו באחלה של מלון במראקש ובבוקר בהגיעי למסעדת המלון, מצאתי טור ללא הפסקה של תיירים מלוכסני עיניים מהמזרח ובלונדינים בלטיים ממתינים בסבלנות מעצבנת ליד מיחם ענק. וכמו ישראלי דפוק שהולך מאז מעמד סיני לכל התגודדות, השחלתי ראש לעבר המיחם והנה לא להאמין, אותה קערה של אליהו הקטן, אבל הרבה.
לעצמי אמרתי, נו, אם התיירים משטוקהולם ובייג’ין אוכלים חרירה בבוקר, מה יגיד מראקשי גאה כמוני? ומה אגיד לכם, השכנה סוליקה עם כל הכבוד, הכינה חרירה לעילא אבל זו המרקשית, הינה פשוט לעילא דלעילא. ומאז חלום סוליקה עם הקערה של אליהו הקטן פסק מלפקוד אותי.
מאז כל בוקר מאותם 4 בקרים במראקש, מיהרתי ראשית כל למיחם החרירה המטריפה, משם לרחיצת בוקר בבריכת המלון ומיד למסעדה לארוחת הבוקר הרגילה.
שבתי למודיעין הרחוקה ושכחתי מכל הענין עד שלפני מס’ חודשים, סיפרה לי אחותי שתחיה על געגועיה לריחות מראקש והדרך לשיחה על החרירה היתה קצרה. איך, איך שאלתי את אחותי, איך מכינים לכל הרוחות את מרק הקסמים הזה שאפילו אמי ברחה ממנו כמו מאש והפילה את התיק על סוליקה.
"מאיפה שאדע", אומרת אחותי, "אפילו אמא שלנו הסתמכה רק על סוליקה אבל רגע... דודה מסעודה עוד בחיים". תוך 48 שעות לערך שעטנו אחותי ועבדכם הנאמן דרומה לדודה היחידה שנותרה כדי להסביר לנו איך לכל השדים עושים את הדבר ההוא.
יאללה, אומרת מסעודה, אחרי למטבח, אבל לא לגעת ולא לעזור רק להביט, דיר בלכום. וכשהדודה מסעודה מאיימת, כל שומר נפשו יקפא. התחמשתי לקראת הארוע ההסטורי בעט ופנקס ורשמתי באדיקות כל תנועת יד של הדודה מסעודה, חלילה לפספס אפילו את בחישת הקמח ומידתיות הזנגוויל. עם המידתיות היתה קצת בעיה כי מסעודה כמו כל מרוקאית גאה לעולם תשיב לך לשאלת המידתיות ב: כמה שצריך...
עוד באותו ערב שדדתי את השופרסל דיל הקרוב לבית ובמשך שעות עשיתי את כל הטעויות במטבח כשאחותי בשידור און ליין טלפוני מעדכנת אותי בהשלמות שאולי פרחו ממני ולהיפך.
השעה היתה אחרי 2 בלילה, והחלטתי ראשית (למה לקחת צ’אנס) לבדוק תחילה את החרירה הנסיונית על הקולגות האשכנזים שלי בעבודה ואחר כך נראה.
ומה אגיד לכם, בהתחלה היה לי קשה לשכנע את ההונגריה, הייקית והרוסיה לטעום מרק עם בשר וחריף כמו אש. היה קשה אבל מה שחשוב ... כשהן השתכנעו ואכלו, כל קערות החרסינה נזרקו לפח אחרי שמרוב תאווה (וחריפות) גם החרסינה נסרטה.
זהו, עברתי את המבחן, הודעתי לאחותי על תוצאות המדגם האשכנזי המוצלח וזו רצה למודיעין עם בעלה שופט המרקים התימנים המפורסם מעמאן עם הקערה שלה כדי שנוכל להחליט של מי יצא יותר טוב.
ושופט המרקים החליט שאני ניצחתי, וואלק ניצחתי. זה מה שרציתי לספר לכם. לא יותר.
