חיפוש
 
לדף הבית >>     סיפורים מהחיים >>

הכל כלול במשחק / סיפורים מהחיים

 

איש מהם לא זוכר איך זה התחיל, מתי ולמה. בצחוק, כנראה בצחוק מישהו מהם בלהט שיחה אל תוך הלילה על החיים האפורים, על אומץ ותעוזה ועל הליכה על חבל דק  פלט: ”אתם יודעים מה? אני מוכן...

 

סתם מושב, מאלו שהוקמו בשנות החמישים בחופזה כדי לקלוט את גלי העלייה הגואים. מושב שדוגמתו תראה לעשרות בנסיעתך דרומה מגדרה עד באר שבע. שם בדרום הרחוק, בקוביות הקטנות של הסוכנות (שבינתיים הפכו לוילות), נולדו שניהם, שלומי ועמי. שיחקו יחד בגן הילדים ובביה’’ס, רקדו במועדון המושב, התפרפרו ביחד ורק השרות הצבאי הפריד ביניהם, אך רק עד השחרור. אחרי הצבא עוד טיילו באסיה הרחוקה ומשחזרו מצא כל אחד מהם עבודה, ובאחד מלילות "אויה" ביהוד, פגשו את בחירות ליבם. 4 חודשים הפרידו בין החתונות, עמי עם אלה, ושלומי יותר מאוחר נישא לסימה.

וכך חלפה שנה ועד שנה, פעוטות כבר יש וכבר גדלו, וצמחו התינוקות לילדים, ושני החברים מינקות הפכו לשני זוגות כמעט תאומים. בערבי שבת אוכלים פעם פה ופעם שם, טיולים משותפים ואף את בתיהם בנו ממש זה בצד זה. בלילות שבת החורף הקרים עשו להם מנהג: עם לילה לאחר לכת הילדים למיטתם, נוהגים היו לשבת מול מסך הטלוויזיה, לשוחח, לפצח ואת הלילה סיימו במשחק רמי-קוב קטן. אתם יודעים על מסטיקים כזה, לא משהו רציני.

איש מהם לא זוכר איך זה התחיל, מתי ולמה. בצחוק, כנראה בצחוק מישהו מהם בלהט שיחה אל תוך הלילה על החיים האפורים, על אומץ ותעוזה ועל הליכה על חבל דק  פלט: "אתם יודעים מה? אני מוכן לפשוט את החולצה אם אפסיד הפעם, איך זה?" וחברו החרה אחריו: "נראה אותך מוריד את המכנסים, חכם בלילה, חולצה גם אשתי מוכנה להוריד". הנשים הביטו זו בזו נבוכות, לא תיארו לעצמם שהגברברים מדברים ברצינות ולקחו אף הן חלק בהצגה: "כן כן, אני מוכנה, אז מה הסיפור בכלל".

ההצגה הפכה לפתע למציאות ממש כשהגברים החלו בזה אחר זה להתקלף מבגדיהם ואחרי מס’ כוסות ובהשפעת ערפילי השחר, החלו אף הן בגד אחד בגד. כל טור במשחק תורגם למכנס, חולצה או חזייה שהושלכו הצידה. משנותרו עם עורם בלבד, האווירה התחממה ומישהו הציע ספק בצחוק ספק ברצינות, שבמקום בגדים יהיו נשיקות, כמובן לא בין עמי ואשתו או אלה ובעלה אחרת מה הקטע. צחוק צחוק אך הנשיקות הפכו לגיפופים והגיפופים הובילו למשגל סוער שנמשך עד זריחת השמש. בימים שלאחר, צחקו הגברים בהחליפם חוויות והנשים ביניהן לא דיברו על חרטה או צער שלאחר מעשה, ועל כן בערב שבת הבא העניין הרבה יותר מהר. הפעם משחק הרמי הסתיים מהר יחסית.

חצי שנה זה הלך יופי, כולם היו מרוצים מהמשחק, האישה מסכימה, הבעל גם וכך שבת אחר שבת, וגם על החגים לא דילגו.

יום אחד נודע לעמי ע"י נשמה טובה מהשכונה, שאלה לא הסתפקה  במשחק אלא נפגשה בחשאי מחוץ לסידור המוסכם עם עמי. בגידה זו בגידה ושלומי שבר  את הראש לילות וימים איך לנהוג, הרי מה השתנה למעשה – אלה שכבה עם חברו מידי שבוע  לנגד עיניו. ובכל זאת חש שהפעם קרה משהו אחר. עצם זה שהיה צורך להסתיר זאת ממנו, גרם לו להיות פגוע, פגוע ונבגד עד עמקי נשמתו. לאשתו לא אמר דבר ובוקר אחד כששלומי נסע לעבודתו, נכנס לבית חברו, נוהג שהיה רגיל כל השנים וישב על כוס קפה עם סימה, אשת חברו. סימה, אישה פיקחית שעיניה בראשה, חשה מייד שמשהו לא כשורה עם שלומי ובתום "חקירה" צולבת שפך את מר ליבו בפניה. עתה תורה הגיע לחטוף את המהלומה: "למה הוא היה צריך את זה, הרי הכל כלול במשחק, היו לו אותי ואותה, בשביל מה, בשביל מה"? לא הצליחה לעכל וגם להבין. "אולי התאהבו"? שואל שלומי, "אולי קרה משהו רציני ביניהם"? "בכל זאת זו בגידה, בגידה באמון", השיבה, "הרי גם אתה מוצא חן בעיני מאוד וכל הלילות  הללו קירבו אותי אליך כל כך שלעיתים, כשאני עם עמי במיטה, אני מפנטזת עליך". "את רצינית? את יודעת שגם אני חש אותו דבר ולא הייתי מעז לספר לך ולשבור את הכללים"?

בדקות הבאות גלשה השיחה ונשכחו אלה ועמי, ובתום זמן לא ארוך מצאו עצמם מתעלסים כמו בכל ליל שבת, אלא שהפעם היה לזה טעם אחר, גנוב, מערב ברגשות כעס ונקמה על בגידה הבן-בת זוג.

לא חלפו שבועיים וכבר כל אחד מהמרובע גילה את האמת העירומה ולא ניתן יותר היה להסתיר זאת ולהמשיך במשחק. במשפחות חל שבר. עמי היה הראשון שהחליט, כנראה בעצה אחת עם אלה – עד כאן, אנחנו מתגרשים, לא ניתן להמשיך בהצגה. שלומי וסימה לא הצטערו ביותר על ההחלטה. ובתום טקס הגירושין לא השתנה הרבה למעשה. הילדים נשארו בביתם והנשים גם. מה שקרה, שהבעלים פשוט החליפו בתים, אך הילדים המשיכו לשחק יחדיו בגינה כבימים ימימה. רגשי הכעס מנעו מהזוגות החדשים להחליף מילה, כמו תהום פעורה הייתה ביניהם וכמובן שגם מסורת המפגשים והטיולים נקטעה ומתה לחלוטין.

אך כמו כל דבר, הזמן מרפא, העניינים נרגעו ואם אט חוטים נקשרו. "בוקר טוב פה", "מה שלום הילד" שם, ואח’’כ קפה בחצר, וגם בל נשכח, הילדים היו משותפים ואי אפשר היה בקטע זה להתנכר לחלוטין. אך החשוב ביותר – חברות של ינקות לא ניתן לשבור לנצח ויום אחד מישהו מהם שבר את הקרח ונכנס לבית חברו או אשתו לשעבר, לא חשוב איך תקרא לזה. היום אם תראה אותם יחדיו בחצר, לא השתנה למעשה כלום וקשה לנחש מי היה נשוי למי ומי נגד  מי בכלל.

לפני זמן מה הגיעה אחותו של עמי לביקור בליל שבת רק הילדים היו שם. "איפה ההורים" שאלה.

"מה איפה"...  תמהו הקטנים, "כמובן, אצל שלומי". הדודה חצתה את הדשא ונכנסה לביתו של שלומי. הם ישבו שם ארבעתם בפינת המטבח עסוקים במשחק רמי קוב קולני.

על השולחן הייתה ערימת מסטיקים.

 
 
 
יולי לב

יולי לב

mcity

mcity

 

 

 

 

 

 

כל מה שקורה בעיר באנר הדר

 

מדורים